החלטה בתיק ב"ש 6133/06

לפניי עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בירושלים, כב' השופטת ר. שלו-גרטל, מיום 25.1.06, בב"ש 1569/06, במסגרתה נתקבלה בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 1260/06.

הערר הוגש ע"י העורר בכתב ידו, אך בשל ייצוגו בדיון שנערך בבית המשפט קמא ע"י הסנגוריה הציבורית, הוריתי להעביר את הערר שהגיש לידיעת הסנגוריה הציבורית. לדיון שהתקיים בערר התייצבה עו"ד רייזמן - אבודרהם מטעם הסנגוריה וייצגה את העורר.

רקע עובדתי

1.         ביום 22.1.06 הוגש כנגד העורר וכנגד נאשמת נוספת (להלן: "הנאשמת") כתב אישום הכולל חמישה אישומים, ועל פיו מיוחסים להם מספר עבירות גניבה והחזקת רכוש חשוד כגנוב, ולעורר גם עבירה של החזקת סכין.

על פי האישום הראשון, ביום 17.1.06, החזיק העורר מכשיר טלפון נייד, כסף זר ושתי סיכות, החשודים כגנובים וכן החזיק סכין מתקבעת.

על פי האישום השני, ביום 26.12.05 החזיקו העורר והנאשמת, מכשיר טלפון נייד החשוד כגנוב.

על פי האישומים השלישי, הרביעי והחמישי גנבו העורר והנאשמת, בשלוש הזדמנויות שונות בחודש דצמבר 2005, שלושה מכשירי טלפון ניידים מעוברי אורח.

2.         בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וטענה כי קמה עילת מעצר עקב מסוכנתו, בין היתר בשל הרשעותיו הפליליות הרבות, בעיקר בעבירות רכוש, ובשל הפרת תנאי שחרור קודמים שהוטלו עליו.

3.         בבית המשפט קמא הודיעה ב"כ העורר, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפחות לגבי חלק מהאישומים, אף שמדובר בעיקר בראיות נסיבתיות. כן הסכימה, כי למרות שעבירות רכוש אינן מקימות, דרך כלל, עילת מעצר, הרי שבמקרה דנן, לאור עברו הפלילי המכביד של העורר ולאור השימוש בסמים, קמה עילת מעצר. לפיכך, ביקשה לקבל תסקיר מעצר, אשר ייבחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא.

4.         בית משפט קמא, דחה את הבקשה לקבלת תסקיר מעצר, על יסוד העובדה שמדובר בנאשם עם עבר פלילי מכביד, כשתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, וכשלא נכח באולם בית המשפט ערב צד ג', ונענה לבקשה למעצר עד תום ההליכים. השופטת קמא בחנה את חומר החקירה, למרות שלא היתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, והגיעה לכלל מסקנה, כי לעורר "שיטה" לביצוע העבירות, וכי לא מדובר במקרה חד פעמי אלא בשורה של מקרים סמוכים.  לפיכך, ולאור עברו הפלילי המכביד, כשתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה קבעה, כי קמה עילת מעצר בגין מסוכנות.

על החלטה זו הגיש העורר ערר זה וטען כי מדובר באישומים פעוטי-ערך, וביקש לשחררו לחלופת מעצר בבית אחותו.

תמצית טענות הצדדים

5.         ב"כ העורר, עו"ד חגית רייזמן - אבודרהם, חזרה על טענותיה בבית משפט קמא, ועל בקשתה לקבל תסקיר מעצר ביחס לעורר, אשר יבחן את האפשרות של חלופת מעצר אצל אחותו בשילוב האפשרות להמשך קבלת הטיפול בממ"י (מרכז מתדון ירושלים), כפי שקיבל העורר עד כה. בדיון לפניי שבה והודיעה ב"כ העורר על הסכמתה לעניין קיומן של ראיות לכאורה באופן כללי, אך טענה כי לגבי חלק מהאישומים אין ראיות לכאורה וקיימות ראיות נסיבתיות בלבד. לגבי האישום השני נטען, כי בתיק החקירה אין תלונה של בעל מכשיר הטלפון הנייד שנגנב, וכן נטען כי המכשיר נתפס על הנאשמת ולא על העורר. לעניין אישום זה, גרסתו של העורר לפיה, כביכול, רכש את המכשיר מאדם אחר, היא הראיה היחידה הקושרת אותו לאישום. גם לגבי האישום השלישי נטען, כי אין לגביו ראיה ישירה לביצוע עבירת הגניבה, והמשיבה מתבססת על הכלל בדבר "חזקה תכופה" בלבד. לגבי אישומים 4 ו-5 נטען, כי חומר החקירה אינו מעלה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, שכן לא ברור איזה מבין המכשירים הניידים הגנובים נתפסו על העורר.

לחלופין, טענה ב"כ העורר, כי הרכוש שנגנב או שנחשד כגנוב הינו רכוש קל-ערך, ועל פי פסיקת בית המשפט העליון, במקרים כגון אלה, בהם לא מדובר ברכוש רב ערך שנגנב, או בתחכום מצד העבריין, אין הצדקה לקבלת הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

6.         ב"כ המשיבה, עו"ד דניאל מור, התנגד לקבלת הערר וטען כי משהסכימה ב"כ העורר לקיומן של ראיות לכאורה בעת הדיון בבית המשפט קמא, אין לאפשר לה לטעון בעניין זה כעת, ומכל מקום, בית המשפט קמא בחן את חומר החקירה והגיע לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה. ב"כ המשיבה שב וטען לקיומה של עילת מעצר בגין מסוכנות, שכן מדובר בעבירות רכוש רבות המבוצעות בשיטתיות על ידי העורר, שלו עבר פלילי מכביד ביותר והוא אף הפר בעבר את תנאי שחרורו. לאור האמור, כך נטען, אין מקום לקבלת תסקיר מעצר ובמיוחד כאשר החלופה אשר הציע העורר במסגרת הערר - שהייה במעצר בית מלא בבית אחותו בירושלים - אינה חלופה ממשית, בהיותה של אחותו אישה עובדת ולה שני ילדים, ומצבה הכלכלי לא טוב, ולא ברור כיצד תוכל להשגיח על העורר בביתה.

המסגרת המשפטית

7.         הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים לאחר הגשת כתב אישום נערך על בסיס הוראותיו של סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). במסגרת הדיון בוחן בית המשפט קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, קיומה של "עילת מעצר", ובחינתה של "חלופת מעצר".

ראיות לכאורה

8.         ב"כ העורר הצהירה בדיון בבית המשפט קמא, כי ככלל, קיימות ראיות לכאורה. גם בדיון שלפניי חזרה על כך, ולמרות זאת פירטה טענותיה לגבי העדר ראיות לכאורה להוכחת אישומים 2 - 5. בית המשפט קמא עיין בחומר החקירה, למרות הסכמתה העקרונית של ב"כ העורר לקיומן של ראיות לכאורה, והגיע למסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, וכי מדובר ב"שיטה" של העורר בביצוע העבירות. אף בערר שהוגש, לא השיג העורר על קיומן של ראיות לכאורה. לדעתי די באמור עד כה, כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה. משהסכימה ב"כ העורר בדיון בבית משפט קמא כי קיימות לכאורה, אין מקום להעלות טענה בדבר העדרן בערכאת הערעור (השווה: בש"פ 7591/04 איסלאם עבד אל חי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3) 1839;  בש"פ 1718/05  נאסר כנעאן נ' מדינת ישראל,  תק-על 2005(1) 2822). עם זאת, ולמעלה מן הצורך, עיינתי אף אני בחומר החקירה והגעתי למסקנה זהה, היינו, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. מחומר החקירה עולה, כי העורר והנאשמת פועלים יחדיו, ולרוב גם נתפסים יחדיו, כשברשותם מכשירי טלפון ניידים, כשאין בפיהם הסבר מניח את הדעת להימצאותם ברשותם. שיתוף הפעולה בין העורר לנאשמת, מתבטא גם בגרסאות שנתנו בהודעותיהם באשר להימצאות המכשירים בידיהם, כאשר לעיתים גרסת העורר היא, כי רכש את המכשיר ונתן אותו במתנה לנאשמת, ולעיתים היא זו שרכשה את המכשיר ונתנה אותו לעורר במתנה. שיתוף פעולה זה מאיין את הטענה כנגד האישום השני, כי המכשיר כלל לא נתפס אצל העורר אלא אצל הנאשמת. על פי התרשמותי מחומר החקירה, לעורר ולנאשמת יש "שיטה" לביצוע העבירות, כאשר בשורה של מקרים סמוכים, הם נתפסים כשברשותם מכשירי טלפון ניידים, אשר נגנבו זמן קצר קודם לכן.